אז איך בכלל נולד הרעיון לכתוב ספר ילדים על משאית זבל?

סיפורנו מתחיל אי שם ב-2016. אסף שלנו היה בקושי בן שנה. הקרקושים הקולנייֿם של המשאית הקרבה, שעד אותה נקודה בעיקר גרמו לנו להתלונן על השכמה מעט מוקדמת מדי, הפכו לחגיגה של ממש. ״אוטופח! אוטופח!״ היה אסף מכריז אחוז התרגשות למשמע השאון שאי אפשר להתבלבל בו, ורץ מייד אל החלון לחכות להופעה המלאה. פעמים רבות התיישבתי לצידו, וניסיתי להיכנס אל תוך ראשו, כאשר היה מביט בהתפעלות במתרחש: האורות המהבהבים, פעולת ה״בליעה״ של הפחים אל תוך לוע המשאית, ״הלעיסה״ של המשאית הדוחסת את מערומי האשפה לתוך חלל בטנה העמוק. יכלתי ממש לחוש ולהבין כיצד הדבר הזה, שלנו המבוגרים עשוי להיראות כמו פעולה טכנית מרעישה וברורה מאליה, כל כך מרתק את אספי שלנו, ובוודאי גם אינספור ילדים וילדות רבים אחרים. אל ההתרגשות מעצם המחזה נוסף רובד אנושי מקסים נוסף, כאשר בחלוף הימים וההתפעלות החוזרת ונשנית, עובד תברואה מקסים בשם אולג כבר היה מזהה את הילדון בעל שיערות הזהב המחכה לו בחלון, מנופף לו לשלום ומברך אותו בבוקר טוב בכל פעם בה המשאית הייתה חולפת אל מול ביתנו. גברה בליבי ההבנה כי ההתרגשות הזו, האמיתית הטהורה והמלאה - ראויה לקבל מקום של כבוד בספרות הילדים העברית. החוויה שלנו נכתבה במקור כשיר, עברה עיבוד לסיפור, ובחלוף כמה וכמה דראפטים של כתיבה, לצד עבודה מרתקת עם רותם יראקצי המאיירת המוכשרת שעבדה איתנו, אוטופח יצא לאוויר העולם. אבל התהליך המרתק שעברנו בכתיבה וביצירה ראוי לפוסט נפרד, ועל כך עוד יורחב בהמשך.